החלטה בתיק ע"ע 39670-01-13

זוהי בקשתם של המשיבים לערעור שבנדון (להלן-המשיבים), לחייב את המערער בערעור זה (להלן-המערער) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם בערעור שהגיש המערער כנגדם.

רקע כללי

1.         המשיבים, מהגרי עבודה מתאילנד, הועסקו על ידי המבקש בעבודות חקלאות, תקופות עבודה שונות. ביום 26.9.11 הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים, בנסיבות שהיו שנויות במחלוקת בין הצדדים.

2.         אי לכך הגישו המשיבים את תביעתם לבית הדין האזורי בבאר שבע (תיק ס"ע 24477-10-11; סגנית הנשיאה יהודית הופמן-גלטנר) לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתם וסיומה.

3.         בפסק דינו קיבל בית הדין האזורי את עיקר תביעת המשיבים, וקבע כי המשיבים זכאים להפרשי שכר מינימום (הגם שבסכומים נמוכים משמעותית מאלה שנתבעו); כי על המערער לשלם למשיבים את יתרת השכר עבור חודש ספטמבר 2011, לאחר קיזוז המקדמות שקיבלו על פי הצהרתם; כי על המערער לשלם למשיבים פיצויי פיטורים.

            עוד קבע בית הדין קמא כי המשיבים זכאים לדמי חג, פדיון דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי כלכלה, מענק שנתי, פיצוי בשל אי הפרשות לקופת גמל וכן הוצאות משפט, והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 26.9.11.

4.         לציין כי על פסק הדין, הגיש המערער את ערעורו שבנדון לבית דין זה ואילו המשיבים הגישו ערעור שכנגד.

בנוסף, הגיש המערער בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

בהחלטתו מיום 26/5/13 בבקשת המערער לעיכוב ביצוע, קבע השופט איטח כי הוא מקבל חלקית את הבקשה לעיכוב ביצוע לגבי הרכיבים שאינם דמי הבראה, פדיון חופשה והוצאות משפט - והורה כי יעוכב ביצוע התשלום של מחצית מהכספים שנפסקו לטובת המשיבים ברכיבים אלה. עוד נקבע כי עיכוב הביצוע כאמור יהיה בכפוף לכך שהמערער יפקיד את הסכום המעוכב או ערבות בנקאית בגובה החיוב, בקופת בית דין וזאת תוך 14 ימים מיום קבלת ההחלטה.

בהתאם לכך הפקיד המערער את הסכומים בקופת בית דין זה, ובהמשך לכך הוגשו בקשות שונות מטעם הצדדים, ובין היתר בקשת המשיבים להורות על חיוב המערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם בערעור, אלא שאז התברר כי המשיבים עותרים לכך שייקבע כי הסכום שהופקד על ידי המערער מכח החלטת השופט איטח בבקשת המערער לעיכוב ביצוע פסק הדין (כולו או חלקו) ייקבע כערובה להבטחת הוצאות המשיבים בערעור.

בהחלטתי מיום 25/6/13 הבהרתי כי על פי דין המדובר בשני עניינים שונים בתכלית; שעה שבקשת המשיבים לחיוב המערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם בערעור עוסקת בהוצאותיהם של המשיבים בערעור, בלבד, ואילו  הפקדת הערובה כמתחייב מהחלטת השופט איטח, עניינה בקיום התנאים עיכוב ביצוע פסק הדין.

אי לכך, קבעתי כי לא ניתן להיעתר למבוקש על ידי המשיבים, אלא אם כן יגיעו הצדדים להסכמה בכתב ביניהם כי כך ייעשה ונתתי לצדדים ארכה להודיעו אם הגיעו להסכמה בעניין זה וכן התבקשו המשיבים להודיע אם הם עומדים על הבקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם בערעור, בפני עצמה.

הצדדים לא הגיעו להסכמה ובהמשך לכך ניתנה החלטתי מיום 28/7/13 בבקשתם זו של המשיבים לקבוע שהסכום שהופקד על ידי המערער מכח החלטת השופט איטח בבקשת המערער לעיכוב ביצוע פסק הדין ייקבע כערובה להבטחת הוצאות המשיבים בערעור, בה נדחתה הבקשה, כך שלמעשה נותרה על כנה הבקשה המקורית לחיוב המערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבים  בערעור שהגיש המערער כנגדם.

לאחר שהבהירו המשיבים כי הם עומדים על הבקשה, היא הועברה לתגובת המערער ולאחריה לתשובת המשיבים לתגובת המערער.

עיקרי טענות הצדדים

5.           לטענת המשיבים בבקשתם שבנדון, המערער לא שילם את יתרת פסק הדין שלא עוכבה, לא את אותם רכיבים שלגביהם לא הוגש ערעור ואף לא את הוצאות המשפט שנפסקו לחובתו.

לטענתם, סיכויי הערעור שהגיש המערער קלושים באשר הוא נסב בעיקרו על קביעות עובדתיות; על פי ההלכה הפסוקה בסוגיה זו, התקיימו ב ענייננו התנאים המצדיקים לחייב את המערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם בערעור שהגיש כנגדם, וזאת בסכום הוצאות ריאלי לאור הפסיקה החדשה בסוגיה זו.

6.           המערער מצדו התנגד למבוקש.

לטענתו, המשיבים בעצמם יודעים כי בתיק זה מונחים שני כתבי ערעור; לא הופקדה על ידי המשיבים ערובה להבטחת ההוצאות הצפויות לו היה ויידחה ערעורם; המשיבים בעצמם אינם מקיימים את הוראות התקנות ובאים בטענה כנגד המערער בעניין שהם עצמם אינן מקיימים ובהיעדר תום לב משווע; מששני הצדדים הגישו ערעור, זה כנגד זה, הרי או ששני הצדדים יפקידו פיקדון ועירבון כנדרש, או שאף אחד לא יעשה כן, על מנת שהשקיפות, ההגינות והשוויון גם יראה וגם יעשה; אין כל הסבר או תשובה מדוע המשיבים לא הפקידו בעצמם את הכספים לכיסוי הוצאות המערער בערעור מטעמם.